נחתנו בברצלונה בבוקרו של חמישי מעט אפרפר בתחילת מאי, מגיעים עם סנדלים מהחום הישראלי לקרירות ספרדית לא אופיינית. השילוט בשדה התעופה, הכתוב בשתי שפות - ספרדית וקטלאנית - מודיע בגאון על גאוותם של המקומיים. גם היעדר דגלי ספרד וריבויים של הדגלים הקטלונים המפוספסים אדום צהוב מודיע: כאן קטלוניה.
זמן קצר אחרי הנחיתה כבר היינו בדרך לכיוון צפון מזרח, אל הכפר ואיי-יוברגה, לא רחוק מז'ירונה לחופי קוסטה בראווה. הדרך נינוחה ועוברת בנופים כפריים לבושי ירוק בכל מיני גוונים, וספרדית מהירה מתנגנת ברדיו.
הקבוצה קטנה ומגובשת, ומי שלא נוהג נרדם באוטו מפאת ליל הטיסה שהסתיים זה לא מכבר.
ואיי-יוברגה (Vall-Llobrega) הוא כפר קטן על גבעות הצופות אל הים. יש בו כ-900 תושבים והוא נראה לנו מאוד מנומנם. הוילה הגדולה ששכרנו ממוקמת בפרברי הכפר, בשכונה של נובורישים, וילה גדולה ויפה עם בריכה.
לאחר חלוקת חדרים והתארגנות קצרה, יצאנו שוב ושמנו פעמינו לעומק הגבעות הכפריות, אל מסלול ויה-פרטה בשם Gorges de Salenys. המסלול עוקב אחר נתיבו של קניון ומשחק בין גדותיו. ניכר שהחורף האחרון לא היטיב עמו, שכן חלקים ממנו נהרסו. למרות זאת עשינו אותו בצורה בטוחה ותקינה ונהנינו מאוד, בעיקר בתחילתו מהמעבר בתוך נקיק צר, מהגשר התלוי הארוך שבסופו, ומאווירת היער החי והשוקק.
מסלולי ויה-פרטה נפוצים בעיקר באיטליה, אוסטריה וצרפת, אך לאט לאט מתפשטים גם למקומות אחרים וגם אצלנו בישראל הקטנטונת נחנך לפני שנתיים המסלול הראשון, בהרי נפתלי הצופים לקרית שמונה, ונמצא תחת עבודות הרחבה מזה זמן. אלו הם מסלולי טיול וטיפוס הרים קשים טכנית וחשופים לנפילה, שכדי לבצעם בבטחה הונגשו על ידי סולמות, יתדות, כבלי פלדה ואמצעים נוספים. ומכאן שמם, שמשמעו "דרך ברזל". העושים מסלולים אלו חייבים להשתמש בציוד טיפוס הכולל קסדה, רתמה, וערכת אבטחה ייעודית לויה-פרטה הכוללת שתי זרועות עם טבעות וסופג אנרגיה למקרה של נפילה.
את המסלול הראשון שעשינו התחלתי בתדריך על השימוש בפרטי הציוד השונים וניצלתי את מקטעו הראשון של המסלול לשם הדגמה ותרגול, תוך מתן דגש על חיבורן הנכון של טבעות הערכה אל כבלי האבטחה ותרגול התנועה כקבוצה בכפוף להוראות הבטיחות שנתתי. במהלך המסלול החבר'ה למדו להכיר מקרוב את הציוד ואת אופי השימוש בו; הכנה טובה למסלולי הימים הבאים שיהיו מורכבים יותר מבחינת הכושר ורמתם הטכנית.
לאחר המסלול חזרנו רעבים, עייפים ומרוצים למשכננו. התנפלנו על בגטים וחטיפים ותכננו לצאת בערבו של היום לסעוד לבנו במסעדה המקומית לא לפני שנתפוס תנומת שנ"צ מאוחרת. הדבר הבא שאני זוכר הוא תחילתו של יומנו השני...
אכן העייפות שמשכנו מליל הטיסה קצר השינה, והנסיעה והטיול במהלך היום, הכריעה אותנו והשנ"צ התארכה לה לכל הלילה.
היום השני - יום שישי - החל מוקדם ביום שמשי יפה עם רמזים אפרפרים. ביום הקודם אכלנו את שלושת הבגטים שקנינו, אז נסעתי בבוקר לעיירה סמוכה בכדי לקנות חדשים שיהיו לארוחת הבוקר. הארוחה העשירה הכילה סלט, בגט עם גבינות וממרח סלמון, מיצי תפוח ותפוז וחביתות עם בייקון. ולאחר התארגנות והצטיידות יצאנו אל המסלול של היום, הנמצא לחופיה של העיירה Sant Feliu de Guixols (נשבע לכם שאין לי מושג איך מבטאים את זה).
למסלול קוראים Cala de Moli, והוא המסלול היפה ביותר בספרד.
המסלול בנוי על מצוקי גרניט ורודים-כתומים הפזורים במפרצון קטן, וכולל אלמנטים של הליכה על גשרים ועל קירות אנכיים. מסלול מאוד מרשים מבחינת השכלול וההשקעה של בנייתו ונופיו מדהימים. תחילתו של המסלול בשכונת וילות מפוארות הבנויות במרומי מצוקי החוף עם מרפסותיהם מעוררות הקנאה הצופות אל הים או אל המרינה. המסלול הזה מוכר בסביבה, כאמור מוסדר ומושקע, ומושך אליו טיילים מכל העולם. בזמן שהיינו שם היו עוד שלושה זוגות; דוברי ספרדית, גרמנים וצרפתים.
המסלול מתחיל בירידה בינות למצוקים. הירידה לא קשה ומאפשרת לתרגל ולהתרגל לתנועה המאובטחת באמצעות הכבלים. בהגעינו כמעט לתחתית המפרצון מתחיל הכיף האמיתי כשהמסלול משתמש בסלעי המפרצון כבמגרש משחקים. מצאנו עצמנו מקיפים סלעים על צלעותיהם האנכיות, עוברים מסלע לסלע על גשרוני כבלים מתוחים. המסלול בדרגת קושי בינונית ואף כי מפאת ההנגשה המעולה שלו איננו מספק צעדים מסוכנים, הוא דורש בכל זאת אינטנסיביות וסיבולת פיזית. לקראת סיומו של המקטע הראשון שלו (מבין שניים) התחיל לטפטף גשם קליל אז החלטנו שלא להמשיך. החלטה נבונה שכן הגשם הפך את רגליות, מאחזי המתכת והגשרונים למאוד חלקים והדבר היה הופך את המשכו של המסלול למסוכן מבחינה בטיחותית.
נסענו לבית קפה מול המרינה ולאחר מכן שבנו אל הוילה. הכנו יחדיו ארוחת צהריים מעולה שכללה בין היתר פסטה ברוטב שמנת עם שרימפס לאוכלי הכל, ורוטב רוזה לאלו שלא אוכלים טריפות ושיקוצים…
היום המשיך לטפטף אז מצאנו איפה לבלות את שארית הצהריים - בסניף דקטלון הקרוב. חוויה ללא ספק.
את הערב קינחנו במסעדה המקומית, אותה אחת שפספסנו בערב הקודם. הארוחה היתה מצויינת.
היום השלישי - שבת - הפציע עם מזג אוויר טוב, ועם תחזית המבטיחה שמש. כביום האתמול הכנו ביחד את ארוחת הבוקר. חביתות, דגני בוקר, סלט, בגטים וגבינות. ועם הנוף הכפרי והים במרחק, מה בנאדם צריך יותר מזה?
החלטנו לחזור ולסיים את המסלול שהפסקנו באמצע מיום האתמול. אחרי הכל, מסלולים כאלו נדירים.
הגענו חזרה למסלול בשעת בוקר מאוחרת וגילינו שאנחנו לא היחידים במקום. במקום התארגנו כמה קבוצות ואנחנו התלבשנו והתארגנו במהירות שיא כדי להקדים אותן. הבוקר השמשי הפך את מראות המסלול הזה בין המפרצונים למדהים עוד יותר מהיום הקודם, ואנו סיימנו את המקטע הראשון במעבר הגשר הארוך והגבוה. התרגשות.
המקטע השני של המסלול קשה, ומדורג K3. התחלנו אותו כדי לחוש אותו, אך לאחר כמה דקות שבנו על עקבותינו, המסלול קשה מידי לרמת הקבוצה.
לאחר התרגשות הבוקר נסענו למסלול ויה פרטה נוסף, בדרוג קל וקצר. מצאנו בקלות את המקום בינות לחלקות היער הכפריות והתחלנו לצעוד בשמחה, רק כדי לגלות שהמסלול, המצוי בשטח פרטי, סגור. קצת התבאסנו אז החלטנו לפצות את עצמנו בביקור בפארק אתגרי עם האומגות הארוכות ביותר בספרד - כ-1500 מ' במצטבר, פארק Costa Brava Parc d'Aventura.
הפארק ממוקם בעיירה Platja d'Aro בתוך חורש של עצים גבוהים. במקום יש כמה וכמה מסלולי אתגרים בגובה ברמות שונות ושני מסלולי אומגות בין העצים. המקום מתאים גם למבוגרים, והמסלול הקשה ביותר - השחור - באמת מאוד קשה. שני מסלולי האומגות מאוד מאוד מהנים.
את אחר הצהריים סיימנו בארוחת ערב מוקדמת במסעדה מקומית סמוכה וחזרנו אל השלווה הכפרית של הוילה שלנו בפרברי ואיי-יוברגה.
בבוקר האחרון קמתי מוקדם, לפני כולם ונסענו שניים חזרה אל המסלול על מפרצי החוף; מסלול Cala de Moli. התחלתי להרגיש כמו זבוב הנמשך לאש עם המסלול הזה, שכן זה כבר היום השלישי שאני חוזר אליו. חזרתי כדי לעשות את המקטע הקשה שלו. המסלול מהמם ביופיו. הוא מתנהל על המצוק הגבוה ובין מפרצונים קטנים, אחיזותיו וצעדיו אתגריים ודורשים מאמץ פיזי. לא בטוח לעשות מסלולי טיול אתגריים לבד אך הפעם לא היה לי פרטנר לשגעון הזה והרגשתי את משא האחריות בכל צעד. בתחילה המסלול זגזג למעלה למטה בין סולמות ולאחר מכן מקטע אנכי ארוך אך מאומץ. לא פעם התחברתי עם הרצועה הקצרה לאחת מעגינות המתכת כדי לתת מנוחה לידי וזרועותי או כדי להקל עלי את העברת טבעות האבטחה בין מקטע למקטע. בעיקר חששתי למשקפיי ששכחתי לאבטחם. הרוח והשמש בעיניים הוסיפו קושי משלהם, אבל אתגריותו לא הביאה לי פחד, רק מאמץ פיזי. בהמשך המסלול התנועה הסתמכה יותר ויותר על אחיזות טבעיות שהיה צריך לחפש, במקום ידיות המתכת המלאכותיות, והגשרים הפכו יותר מינימליסטים - מורכבים רק מכבל אחד למטה ושניים לאבטחה. לקח לי כ-45 דקות וחזרנו לוילה לארוחת בוקר והתארגנויות. נפרדנו לשלום מהוילה המושקעת והפעם נסענו רחוק. נסיעה של שעתיים וחצי לכיוון דרום מערב הביאה אותנו אל מחוז טרגונה ואל ההרים והטבע הפראי שמצפון מערב לעיר.
הגענו אל עיירה קטנה בשם Tivissa וחנינו בקצה שלה, ממנו התחלנו ללכת בואך מסלול הויה פרטה Barranc de la Foig or Foix. הליכה של עשר דקות והגענו לתחתיתו של מפל, שבו התחיל מסלול הויה-פרטה. כל המסלול נבנה במתווה של קניון, שבנסיבות אחרות היה יכול גם להיות מסלול סנפלינג ראוי. אך עשינו אותו בעליה, בעצם. מסלול זה פחות מונגש, אבל זה גם מה שהופך אותו למעניין. המרחק בו בין שלב סולם למשנהו גדול והופך את העליה בסולמות למאומצת יותר. וישנם מקטעים רבים בהם יש רק כבל אבטחה ללא מדרכי רגל ויש להיעזר בסלע כדי לעלות, ולהשקיע מחשבה כדי למצוא את האחיזות הכי מתאימות לידיים ולרגליים. התנועה במסלול היתה בתוך התוואי הקניוני וכל פעם שהגענו לתחתיתו של מפל היינו עולים בו באמצעות סולמות או באמצעות הסלע מאובטחים עם הכבלים. בסופו (תחילתו) של הקניון עזבנו אותו והשביל הוליכנו אל אחת מהפסגות בהר וחזרה בשביל היורד מטה. הנוף אל העיירה תחתינו ואל הסביבה היה עוצר נשימה.
את השעות המועטות הנותרות טרם טיסתנו חזרה לארץ בילינו באחת מערי החוף בארוחת צהריים מאוחרת. הסתיימה לנו חופשת ויה-פרטה מדהימה בספרד. החוויות היו אדירות ואנו צמאים לחזור לכאן שוב אחרי הקיץ.
Comments